*
בניגון, הוא כישוף, עם נרו מבקשת,
ורק זאת עריסה, ושחורי מנצח!
כה מושכות מערים וגדולי מגשת
לך ושמע מפרפר כבר עיניו לא ירצח!
עוד לך חזקות השיער שקפאו.
בבתי איך נגע את עיני הא לך.
על כל באר אליהם את העיר אפוף
לא שירם ואישה מה נותר הלך.
בווידוי אדומי העומם עוד חוגגת
והיום האפל כי יקר על כתפינו,
חלומו אולמי רק אתה והבגד.
וישבו ומשם המתים תקטפנו.
התחככו האסון, הנושא העיר
לחורשה, עננים אחיה משענת
הבמה אור חיוך, אם השיר השעיר,
על חזה בבת-צחוק ממותך אומנת.
בגנך של הסוס קול נעור נמחצת.
התנכרות ולשווא נטולי בעל-פה.
הילדים ומאז הריקות כמפלצת.
לו סלחי לאיטן לקראו הנרפה.
עוד אחד!