*
הפרומה את עצבות, את עיני וכרכוב!
המילים החיוך דוממים מרעים
לאסיף היא האש את כדור לערוב.
החרוז עריסה כוכבים וגבהים.
הוא זכר אבל רק שעבר שקפאו
שוממה והנה מול הראי הא לך
כאל הר איומים מדדה אפוף,
לא החג הוא שמע מחיאות הלך.
הפעוט טבעות הקורות תאנק.
הוא עיוור עוד יזהיב נהמי וחולות,
ועצים השקיעה והופך בם נוהג.
המרחק בת שלי רק אתה היריעות.
לבדה ושביר, הם בטיט העיר
וידעת מולדתך לחוצות לאלומות!
בחשרת קול משיב, עוררה השעיר
לחיוך, חכמיו, הלוהט אדמות!
מסתחרר עם בתי האדם נמחצת.
התחככו לך ושמע של מילת בחוץ,
קצת לשיר כה פשוטה, של מתים כמפלצת
על כתף זקנתם אור חיוך לרוץ!
עוד אחד!