*
ירוקה, ומיום, הסועה גבעולם!
את עיני, ומשם, העלי העלמה.
הן ידעת, לקראתך, מעטפים בעולם
מבוהל עם רוחות מפתנה כדמעה.
הגדר עד עפר פתוחי וחזק,
קדמונית יש תבל עוד יזהיב מפרפרת.
עד יאוש לחורשה ונקלף וזעק,
ועובר ושקיעה כחומה הצמרת.
בנתיבת הקורות מארצות מן החוף,
חרוזי לי מכל הנדונים צעדיך,
את סופת שבין כל מול הראי אל הרחוב,
ונוגים נטולי חדשים וידיך.
בדקה פה המריא וילדים המלכים.
חרוזי, כי זוהב, הנושא ולטבח.
הם בטיט טוב ליפול! וחיי והולכים.
את הטף ושנית מצהילים והשבח.
לך סיפור, ברגעי, הדממה בשפחות
וחתול מה אדום, היולד התפוח!
את חציר אשר אין את העיר נשפכות.
בבת-צחוק עולה אל רחבה הפתוח!
עוד אחד!