*

הזהיר נוהמים אדומי גבעולם
מול הראי לבבך על אחרון העלמה.
מגיניו על פניי עיר ואש בעולם
את גגות לקטיף מול ביבר כדמעה.

ממלאות, אל פתחים, ואולי יעבור,
להטו, את לחשך, התפרצה משענת,
ושואל האדם, בין קריאות באור,
כי אמרת פה חדלו חרוזי אומנת.

המולה, מקהלות, אחרון הגפן.
השנים לקראו בהירות צעדיך.
במגלב עוד אבוא גזרתך מזדקפת
בחדרך, הנבעת הה, גדולת וידיך.

הנרדף השחור הקירות המלכים,
אחרון כדלתות הם בטיט ולטבח
שתעו בשבץ כי אמרת והולכים.
בווידוי ללא צחוק שקיעותיי והשבח!

אלוהיי חלילים להם שיר התפוח,
הבאר, היוצא מן ההר אשאיר.
ומשם חכמיו מול עמה הפתוח
גם אני
לאסיף
כבר חשכה
השיר.


עוד אחד!