*
בין פילי הוורוד הדוקים מול הראי
וסחרחר, ואין כסיל, מצופות ואווז.
במסווה, מתאדה, גן העיר מוארים.
שזימרו תאנק, כאשכול מני אז.
את פני, משטמות, הגדר אבוקה!
לחיוך ירקרק, שאבד הרחב
בטיסה, איך נגע בקרונות חבוקה.
אליהם את עיני לו סלחי את דרכיו!
מה זרה מוזרה ללא צחוק נשפכות,
וסחרחר בתימרות רק מילים גבעולם.
הוא עיוור שתגע המולה בשפחות,
ונדם ורוצה רק רגע בעולם.
כי היום אז אקרא את רואה וקולות,
ועצים השקט ומשם, וידיך!
מפונק ושנים אם קולי וחולות
הדהים את קולך לעבדות צעדיך!
עוד אחד!