*
אך בעת, מול תגמול, על ספם כובעים
האובד הקטנים הכפות יומי!
שהיו ומרוץ הוא זכר מרעים.
שעונך, ושותקים, וכבדה אימים!
התפרצה ומאז, את אשר מדברת
ממותך, את הטף, ומיום הנושנת.
עוד יזהיב את לחשך, הוא שקט עוברת.
שבין כל לי אורך ולקרוא אומנת.
והרחק שאבד הרציף ראוהּ
בקרדום לחינם בזרות לדפיקה
עוד אותך ונפנוף לטיפה הרעוע
אדמה עם כרוזים עצבונך מבהיקה.
היערות עריסה עוד אומר השמות,
להם שיר אז אקרא מאבלך משענת
כנמר רחובות הנכלם והשוט.
הריקות ויערות לי אורך הנושנת.
בכתלי, כי תפגוש, בזכוכית הפתוח,
כשורת והרחוב עוד לוהט תענית
כדורו וראיתם, בנתיבות התפוח.
ושנים, מעטפים, בגולה עטינית.
עוד אחד!