*
ומעל ומיום ברחובך נעצרת,
הקטנים נקמתך אלוניו אשאיר,
את הטף לעולם כאשכול חצוצרת,
קול דיבר מצופות כי ידיי השיר.
כחומה הנושא מן ההר מול הראי.
העלי שעמדה היא האש פעורים
שעמדה, השמועות, עם כרוזים מוארים
בין פילי בהלמות, ההיכל פרוזדורים.
הנושן מתשובה מה גדולות ומונים
נאסף הנסוג ובמשמר נבונה,
התגנבו מה היה בשערים וזמנים,
ובמשמר כלבנת את לבה ויונה!
הוא ארמון זה הסתיו, פרח-בר אדירה.
קול דיבר וחשרת אשמה תקטפנו,
לחיוך, לי על קור, פה האור לזירה.
מאבד
עשבית
בקפאון
על כתפינו.
עוד אחד!