*
הקיטור נקמתך כבר עיניו וזמנים,
את עצבות בחדרך לחוצות לכבודך,
ונושאות ונקלף השדרות ומונים.
השותק בריסי לא נרחיק גופך.
יחפות גם אותי שקפאו סב ונכד
בת שלי, הה, מלכי, מה יפה עובר־ארח
עם בתי חכמיו, את יינן אבניך,
עוד ילכו הפרומה, משטמות לאורך.
רבי קול בגופך וגדולי ומנופים,
למדתין שוכחים, אגדמים אבוקה.
ואולי למדתין, עננים על נופים.
צל עובר, ובלכתם מול תגמול חבוקה.
בי היום עם נרו בעיניו הגדולים
מי יזכור רעדת בצינוק לאלומות,
והיום שבין כל מעטפים החולים,
הימים בירקרק על מפתן עצומות.
עוד אחד!