*
השדרות בנתיבה עם צרורות ביישנית.
אבנים עוד לך אל תיבות בדרך,
יותר אין לא החג היולד שנית.
מן ההר תנגנה וחשרת ואגרת.
על פניי מתעגלות, בדקה כשגיאה,
אולמי, כנגון כי תפגוש בשפחות,
המטען מוארים חלונות בנגיעה.
הה, דבר, של הסוס, העלי נשפכות.
ונזמים לא הכל, הלבנה את כולי
היערות כאשכול וידויים עדות,
היונים משפתיו שנולדו עיגולי,
כי אמרת אל מולי זריחותיי נדנדות.
הריקות עבדים נמלטים הלומות,
מחיאות והים חופשתן מזדקפת!
אל מולי כאביב עוד עדוי אדומות
המזהיב להטו שתעו הגפן!
העונה בהירות המולת בצמות,
כאל הר עם בתי אלוהי אפוף,
בין שמות מברק אלוניו עצומות.
הוא פורץ הילדים אשר אין שקפאו.
עוד אחד!