*
גן העיר ברגעי, רחומה עירומה,
לפונדק, ומזהיב, את לבם הובא!
לילותי כמו שיא אל חצר כדמעה
גזרתך, מהדר, את קולך הפרווה!
שממון, בקפאון, כה חשך וחזק,
מסביב בריסי בחוצות ואל גודל!
שורותיו לו לאיש מצהילים וזעק
והרחק, חזקות, העני ואל כותל.
התפרקות פונדקית עם לפיד צעדיך
שהיו כה פשוטה כעל סף עצומות,
חלילים מאבלך לא נרחיק וידיך,
את שמיו דמעותיו עוד נצא הלומות.
מה כבדה בגומת עולה אל תענית!
השומט אחרון אדמה שנשכחו.
יפאר ועורבים דומיה עטינית.
לא הכל לו השיר וראיתם לפנות שחר.
שחוורו אז אקרא הוורוד את כוחם.
מניחים, רחומה, על השור בשבץ,
את קוראה התחככו, מן העיר הנלחם
קול דיבר, עוד זוכרים, בלטיפה שעווה!
עוד אחד!