*

עוד אומר, התפרקות כאל הר והולכים.
אל פתחים, שנולדו, ומהיר בעולם,
מחבואים, הוא יקר החומק המלכים,
אליהם שופרות כי תשבי גבעולם.

על חזה ורק זאת, הה, גדולת להקיפך.
המולת, הילדים, באמת יומי.
מן העיר, להם שיר, קול משיב לחייך.
מה היה לא הייתה מפגר אימים.

וסחרחר לאור נר על הגג אימים
הנסוג שנותרו לנחשול השער,
הה, דבר רק אלך עד עפר יומי.
ללחך עם ריחות המזהיב שסער.

אל בינה לחורשה מתשובה אל לבן,
לא כי בא באנקת של מתים לאורך
אבל יד על כתפי המנורה מלובן.
לקראתך
דמעותיו
זה השיר
עובר־ארח.


עוד אחד!