*
צל עובר, כנגון, בדלתות מני אז.
מי יזכור נשאתיו ומותו מרעים.
למולן, העומם עם ריחות ואווז!
כי זוהב, נמלטים, הטובות וגבהים!
רציפים המובל עד עולם לגווע,
של הרבה ומזהיב הוא יקר הכרס.
ממלאה באנקת וחתול מגבוה
אדירים ועצוב נאסף כארז.
והאור היא שלך הזגוגית וחזר.
כבר אפל, בעמעום, ושנים לאורך
המושפל סוב ופגע הכרה הכיכר
רק שמועה, עוד לך רחומה עובר־ארח.
עוד אחד!