*
השעה המפייס כי זוהב נגינה,
בזרות ושחורי לי מכל ראוהּ.
בין קריאות מתחכך כי תשליך מגינה
השדרות ממיטות ועובר הרעוע!
גזרתך, עם כינור, בין שמות ואל גודל.
והעבד, שוממה, בה תלו נגינה!
וזמרה, בחדרך עננים ואל כותל.
בקריאת האובד גם חליל מגינה.
את הטף לאיטן כוכבים היא,
נשימת למחותן בת שלי הנזמים.
היפה את לבה והאור שפתים
הנצחית היא תמיד הממריא הדמים!
כה מושכות, והייתה, שמלתה העיר
ללחך, לך ושמע, לקראתך אצבעות,
עוד יזהיב ונפנוף למילים השעיר
בנתיבת
לא קרונות
מחפש
הבאות.
עוד אחד!