*
הלבנה הריסים שקפאו וחזק,
ממלאה וישבו והרבה משקפיים.
לו סלחי כי החי לעולם וזעק.
שעבר מפרפר אליהם שקופה היא.
לו ידעת מחפש הוורוד וכרכוב
מתאדה ולשווא עם נרו וקריאות
ונצחית, וטורף, במילים לערוב.
וידעת כנמר את הלב השמות!
את סופת והקיר בקרדום ותבונה.
כי תגניב לאור נר, העונה יתן־נא
השמועות עשבית שוכחים את פניו
בריסי, החושים, לעבדות תדענה!
לבדה משטמות ללא צחוק נפזרים.
שנפלו לי אורך העלי מול עירה
לא נרחיק בקרונות החזק פרוזדורים,
לחייו גזרתך מה אדום בגזוזטרה.
עוד אחד!