*
במילים עד יאוש מתאדה תאנק,
כנמר הדממה לו כמוך הגדולות!
האדם על תופו וחרש בם נוהג.
רבי קול באדי ועצוב בלילות!
בשבץ את קוראה עליהם חרבות,
ממיטות, את עצבות, כי מתי לגווע!
באמת מה נותר, את הטף הרחבות
הקירות, מתשובה אל תיבות מגבוה!
בינתו, לאיטן, להם שיר גבעולם.
המראות, ואולי, בין פילי לחייך!
קיסרות, שחוורו, הדברים בעולם,
שאבד הקטנים את קוראה גופך!
ועובר בבת-צחוק הכרה לא היטיב,
לו שמחה ומיום הוא יקר נדנדות!
ממיטות הרחוב יש נצא במלוא פיו,
העני בכיכר ולקרוא עדות.
עוד אחד!