*
לא היה הנדונים מצפים בם נוהג - -
לא כי בא ומותו לדמעת הפרים,
הכולא בשערים המנורה תאנק!
בנתיבות החיוורות כדלתות פרוזדורים.
מה גדולות שוממה חזקות יראתי
את תנומת, השדה, בת שלי חרבות
שחוברו, ברחובך, אל ספך אל תרדי
בנתיבת, בחוצות, עליהם הרחבות.
ממיטות וידויים בחדרך בצחוקה.
לביאה סוב ופגע השותק נשרפה
ורוצה שחוורו זרותך רחוקה,
הקולות עמהם שעריו נערפה.
השדה, ושותקים, כי תושיט לא היטיב.
לחבקך הסועה בשערים עופרת,
שחוברו, עם כינור, כנגון במלוא פיו
כלבנת בין קריאות, קרע וזקוף ואגרת.
עוד אחד!