*
כספור לנחשול והנה התוף
הקיטור, ונוגים בעברם לאורך!
אך פתאום, טוב ליפול!, שהיו לאין סוף.
הריסים ההדוף הקירות עובר־ארח!
כי רחום שהרעלת הם ישבו גבעולם
בגומת פתוחי אוזנך ואגרת,
האובד אגדמים הן ידעת בעולם
מולדתך
את עיני
בשבץ
הצמרת.
החרוז אמונה החושים שסער.
ושואל אל פתחים, ובמשק את דרכיו
השפלים אל פתחים, אך בודד לקיסר
על כל באר העובר יגונו הרחב!
בחשרת, שעונך הנסוג להכיר
ושביר חלונך והאיר את כוחם!
צוחקות זמן רחב, ונוגים אל הקיר
לעבור, בינתו, אז אקרא הנלחם!
תנגנה, הכרה, היוצא אדמות.
בטלליו אשר אין ובמשק יושיבנה,
כוכבים, אולמי, לך יורדות בצמות!
שוממה, מול הראי ושקיעה לא תבכינה.
עוד אחד!