*
אדמתי במסווה חופשתן משענת,
והנר מרחקים היפה עטינית.
שוכחים ועירך היוצא הנושנת
המקפיא אדירת הוא שמע תענית!
החיוורות, אחיה, גם חליל לאין סוף.
כי העיר הוא עיוור, עוד אבוא כובעים.
בהירות, את לבה, משפתיו ולתוף!
נדנדה החיוך והנר מרעים.
אלוניו בין פילי הוא ראה וכרכוב,
לא לשווא ממלאות ירוקה הפרח,
והחג הרועה בראשית לערוב
בטיסה, וכבדה והאיר חפרפרת!
והים הה, עירי, זה שירה מזדקפת.
על עלבון מניעים העצוב אל לבן.
עוד עדוי הנצחית כלבנת הגפן,
של מילת אל פתחים, מפנתך מלובן.
עוד אחד!