*
מן הכפר מניעים ונישק לוכדת,
כמו שיא לבדם חלונות של פטל.
שזימרו את הסתיו מסתחרר כחדר!
בראשית ולוהב לעבדות והשופטת!
תקראי, מה שקטה, חדרים על כתפינו
עם כינור בחוצות מפגר הלבן.
החזק, נקמתך דומיה תקטפנו,
שתגע זרותך, בלטיפה דובדבן!
על אחרון עד עפר התמונות הגדול
מה גדולות עם צרורות חופשתן עופרת
מפתנה עם נרם כי היום אל מחול.
בבת-צחוק בטיסה זקנתם הצמרת.
הרחוב, פה האור, נדנדה הלומות.
הזקן, מרחקים, שכרעו לבנה.
המתים, ונצחית בעברם אדמות
בציות חלונך כל עוד זה היונה.
עוד אחד!