*
את עיני הוורוד אצבעו כמטפחת,
ואבכה בין פילי הוא ארמון במלוא פיו.
אם קולי לבדה, בכיכר טבחת,
ושחורי המילים בעיניי לא היטיב!
יחפות המראות העומם ממולי,
בכיכר עריסה כי אמרת וכואבות
היולד מעושה עיר ואש ומילים.
במפל נשימה הלילות המרכבות.
האסיר, זה השיר, זה הסתיו אל תרדי.
את יינן מסתחרר הקורות בחוץ.
בדקה את גגות והקיר יראתי.
העצים במסווה חזקות לרוץ.
ומאז במחיאת הדורה כמטפחת
הוא עיוור בזכוכית בנתיבות וטיפשות.
בעמעום האולם כאשכול טבחת,
הבתים אך בעת לחינם הפשוט.
עוד אחד!