*
החומק של מילת, פונדקית כמטפחת.
נטולי, ואיפה, עוד נצא במלוא פיו
מקהלות, מברק ירקרק טבחת.
הלילות
על מפתן
ממיטות
לא היטיב.
שעבר קומת חג לקראתך סב ונכד.
וישבו לו השיר הלבנה התפוח.
לא לשווא בגומת אימתך אבניך - -
מניעים השדרה נדנדה הפתוח.
מול עמה על חזה הה, אלי בצמות,
כמצור יש תבל את שיריו בגשמיו,
מול הראי כאביב משולחן עצומות,
לו כמוך שהרעלת הן מאום רק לצו!
על הגג שמלאה, בציות יתן־נא.
מי יזכור, הוסגרו, לי מכל כפריות
ולקרוא, מנופף העצוב תדענה.
את צמות עד שקור מסביבך ספריות!
עוד אחד!