*
בין דפיקה, ככתבן, קצת לשיר וזעק,
שבלב באמת, מול עמה דלתים
ולא שב מה חמים, אט-לאט וחזק
הגדולה ונצחית באורך ידים.
רק שמחה וסחרחר בעיניו כפריות.
ורוצה לבדה זה הסתיו מגבוה
על ראשי ונושאות נשימה ספריות.
ובטיסת היערות והרחוב לגווע.
העומד מתעגלות וידעת בם נוהג.
בחלון אעמוד בגולה חרבות
החיוך ולזכור את רגלי תאנק,
ממלאות ונוגים לו סלחי הרחבות.
עוד אחד!