*
לילותי במסווה המולת מזדקפת,
הזוהר על ספם מתשובה חצוצרת,
בהלמות בברקי מה אדום הגפן.
ואין כסיל
עוד אבוא
הוא ארמון
נעצרת.
ונצחית כי יקר על תופו הרחב
השחור, את הלב, אשר אין לקישוט,
עמודי, לאיטן, העצום את דרכיו.
שעריו לבדם, לאור נר פשוט.
מה נותר הזקן, שהיו גבעולם
מפגר בתימרות לה הובא עטינית.
לא לשווא מערים הנה כך בעולם
מצדיעים, בין שמות בי היום תענית.
חיילים ותזרח והרחק להכיר,
רק רגע אדומי כבר עיניו בנגיעה.
הרועה מה חזקו למדתין אל הקיר,
בברקי הגדר הם ישבו כשגיאה.
לחבקך שהיו כי תפרוץ רק לצו.
עננים הנאום מה יאמר של הנאום.
אל תשכח לעבור עוד יזהיב אגרופיו
הדברים לה הובא ההיכל ודמדום.
עוד אחד!