*
ושותקים השירים ולא שב מזדקפת
השדה עוד עדוי עריסה דובדבן!
השפלים מיונים והייתה הגפן.
עד עולם ונפנוף את עירי הלבן!
כחומה מרחוק מה נותר נדנדות
באמת היא עירך מסביבך וזמנים.
השיער שתעו והאור עדות.
מנופף ואישה של הרבה ומונים.
בקרדום, לרגליו ברכבם גבעולם
והייתה בווידוי, מטפסים עטינית!
בבתי ייטרף נשאתיו בעולם.
ומרוץ הוא זכר, חלילים תענית!
השחור לו כמוך שוכחים להכיר,
על תופו מתחנן אולמי בנגיעה,
וזרות, לקטיף, כי תושיט אל הקיר.
מה כבדה הוא זכר אגדי כשגיאה.
הכפות, וליטף, ככתבן של הנאום.
ולשווא הדלקות, דומיה הסוחרת,
אם השיר, היוולד, מטפסים ודמדום!
אחרי החומות טוב ליפול! עיר אחרת.
עוד אחד!