*
אעמוד אל כחולי הבדידות הלך.
כעל סף שהרעלת על שיאי הבית!
נעלמו אשמה זה הסתיו הא לך
אדירים, בנתיבות, האסון כפיים!
הימים לראותך חלילים טבחת,
מפנתך משולחן עוד זוכרים ואותך
הלבנה מולדתך הדורה כמטפחת!
קול נעור נבנתה מתאדה הנפתח.
כמצור באמת הרועה התוף,
הדלקה התמונות גם חליל עוד חוגגת,
לו שמחה מגיניו הקולות לקטוף!
כנגון השפלים ופגישות והבגד!
השדרה גוררים בין שמות התפוח
בשלווה הסועה, והרחוב וחזק!
עם רוחות בינתו מחיאות הפתוח.
ונלחץ, קול נעור, הוא ראה וזעק!
עוד אחד!