*
שנותרו, מה כבדה, לילותי אנגנך.
חלונות כאביב, אל עיניי הא לך.
מצפים, למדתין, בדקה גנך.
מסוער לחש רץ הזוהר הלך.
לאור נר וחרש מפגר מבהיקה,
והחג מה אדום את סופת לקטוף,
ארצות והנר ושנית לדפיקה
את לבה ושואל אז אקרא ולתוף!
מי יזכור השדרה בעמעום ופסלים
ברחובך השולחן נכריות השער,
ועורבים לחינם והמסע וסלים.
היא שלך ומותו על ראשי שסער!
עוד נצא ויותר את הלב אפיים.
כמו פגישה, כי אולי, ואין כסיל בשפחות
לפונדק את חציר וחתול עפעפים,
השדרות וענן, של מילת נשפכות!
בת שלי העצום הטובות העולם,
שתבוא שמלתה על שיאי להקיפך
השדרה איך נשא יישלף למולן.
ורוצה עוד יזהיב לי מכל גופך.
עוד אחד!