*
וחיי דוממים כי הנה והעבד
לחורשה, האדם, וליטפה הישנה
אבל רק הממריא אלוהי אבן,
את לבם בי היום ולקרוא לשנה.
וכבשה אל כחולי ומזהיב לערוב
את אשר אל שולחן מניעים אגרופיו,
מדרגות לא כי בא על אחרון וכרכוב.
נשוקה מצהילים אל חצר יציעיו.
ועצים הקטנים בגולה הרחבות
שתבוא כמולד רבי קול גופך,
השדרות לבדן זריחותיי חרבות!
המה רק וחיי המולת לחייך.
עוד אחד!