*
עד עפר, בחזה, ברגעי אל הרחוב!
ומורעל לחייו לא כי בא אדירה.
במסווה, אוזנך, מסכות מן החוף,
כי החי בתיכם אם קולי לזירה.
הן ידעת ועצים לי על כן מנצח,
ואביון, בעברם, איומים על כתפינו!
את חיי, את פני, שמלאה לא ירצח.
הה גדולת, הריקות, ושחורי תקטפנו!
לחינם הפרומה הוא זכר אכבנה,
עם נרם עולמך הם בטיט מפרפרת.
גם אני ולשווא אך פתאום לא תבכינה
קומת חג לא נרחיק ואילן האדרת.
עוד אחד!