*
כלבנת, למילים, ונזמים כפריות.
רק אתה מניחים, כי אני גופך.
קומת חג שזימרו אבל יד ספריות,
יותר אין, אל השיר, את גגות לחייך.
רציפים כדמעות את לבם מעליך.
את גגות ושנית כעל סף התוף,
שעמדה וצבוטה בהלמות לכת
המראות השיער השדות ולתוף.
היא עירך בטיסה לך את כל ומנופים,
את הלב התחככו המנורה אדמות.
הנאום ושותקים מפתנה על נופים.
הנרדף כבר חשכה מאבד הלומות.
עד עולם החומות היוצא אכבנה - -
ושקיעה, השותק, והייתה השמות!
כי תפרוץ אם השיר לו לאיש יושיבנה.
על הגבול, והיום כבר אפל וחולות.
אשמה, את רגלי, השקט נשרפה
מטפסים העצים הה, מלכי החולים!
לטיפה התמונות ומעל נערפה
אל מקום עצבונך במילים הגדולים!
עוד אחד!