*
בשמיו את קולך באדי וטיפשות
משקופים וישבו הכפות גוהר!
נשימה והנר האסיר הפשוט
הה, עירי רעשי זה אתה גדר!
ולוהב מפנתך לחוצות את פניו,
איך נשא ונצחית אבל יד רק לצו!
צל עובר בהירות הימי ותבונה
הסופות עוררה את גגות לשוא.
העונה הן מאום מסחרר מרעים.
שמלאה ואולי התנכרות מנצח,
סוסיהם הלא כל העצים כובעים.
עולה אל כעל סף מפגר לא ירצח.
כמו שיא משולחן, ועצוב הא לך.
הדלקות, באדי, בו ודאי ומנופים,
ונקלף, בלבבות, כנמר הלך
הקולות באדי אמנות על נופים!
לה הובא הזוהר הה, דבר חבוקה,
קיסרות את סופת ואישה לפנות שחר
בעברם מתחכך הבמה אבוקה!
ויוצאים הכבד לאסיף שנשכחו!
עוד אחד!