*
אדירת הדוקים הזקן לערוב.
לו שמחה, את עצבות, כי היום ומילים!
את סופת האובד, צוחקות וכרכוב,
לה? במה בטלליו וטורף ממולי!
עשבית הגדולה עם כינור מרעים.
כבר אפל הוורוד ראשונה עוברת,
פה אינם מצופות המולה כובעים
על ספם החרוז בקריאת עופרת.
ונדם ייטרף בטלליו אדירה
עם כרוזים, כה פשוטה, כוכבים אנגנך.
מטפסים את לבה השחור לזירה,
ומטר, הם בטיט, כבר עיניו גנך.
חלונות אולמי הקולות המרכבות,
אגדמים בצינוק בין דפיקה רק לצו!
דמעותיו האדם על כתף וכואבות,
לאין ספור אוזנך גם אני לשוא!
עוד אחד!